סטינו מהדרך? אולי זה סימן טוב

פגישה עיתית בזום עם צוות של סטארטאפ שאני מלווה כבר זמן מה. כרגיל, יש גם עדכונים על דברים שהתקדמו מאז המפגש הקודם אבל בעיקר הרבה מאד רעיונות שאפשר ורוצים ליישם בהמשך – פיצ'רים נוספים למוצר, שותפויות חדשות על הפרק, קורסי אונליין ועוד. אוירה מצויינת ואנרגיה יצירתית. אבל פתאום אחד מהמשתתפים אומר שאנחנו לא צריכים להמשיך לעבוד על אחד הנושאים המרכזיים בשיחה, כי סטינו מהמסלול שלנו.

מרגיז? אולי. הקדשנו לנושא זמן לא קצר מהשיחה והתחלנו לדמיין מה אפשר להשיג אם הוא ימומש. האמירה הזו לגבי הסטיה מהמסלול היתה שילוב של אכזבה מבזבוז הזמן על הדיון בנושא ותסכול על אי היכולת לממש אותו בקרוב.

אבל אז אמר מישהו אחר את אחד המשפטים הכי משמחים שאפשר לשמוע בצוות שעובד ביחד על פרויקט משותף: איזה יופי שכולנו יודעים בדיוק מה המסלול שלנו, כך שאנחנו יודעים מתי סטינו ממנו.

המצב הזה שבו כולם יודעים מה המסלול שבו צועדים בתקופה הקרובה אמור להיות הבסיס לעבודה משותפת בכל צוות, קבוצה או חברה. אבל הוא לא! מהנסיון שלי עם הרבה מאד צוותים (ומנהלים), פעמים רבות המסלול המשותף שבו צועדים הוא משהו ערטילאי מדי, גמיש מדי או בעל-פה מדי. נכון, כולם מבינים מה הביזנס שלנו ומה אנחנו רוצים להשיג, אבל מה הדרך להגיע לשם? לפעמים היא מושארת חשופה מדי לפרשנויות אישיות או להשפעתן של הזדמנויות אקראיות.

חוסר היכרות או חוסר הסכמה על המסלול המשותף יכולים להתגלות אפילו בצוותים מגובשים מאד וממוקדים מאד. לפעמים זה כי עדין לא יודעים מה המסלול הכי נכון, לפעמים זה בגלל הקושי לקבוע סדרי עדיפויות ולהכריע בין מספר מסלולים אפשריים ולפעמים זה רק בגלל ש"לא נעים" לומר לחלק מהאנשים בצוות שהמסלול המועדף עליהם אינו זה שבו אנו צועדים.

אז כשיש מסלול מוסכם וכולם יודעים להבין אחרי כמה דקות של שיחה שאנחנו סוטים ממנו – זו כבר נקודת התחלה טובה, לא?

מסלול זה יופי של סיפור

אפשר למצוא סיפורים, שירים, מחזות ופתגמים רבים מאד על החשיבות של מציאת המסלול הנכון והדרך הנכונה. באופן טבעי, ברוב המקרים יש קשר ברור בין זיהוי היעד שאליו אתם רוצים להגיע לבין הדרך הכי טובה אליו. בואו נדבר על שני ציטוטים מפורסמים יותר ושתי עובדות פחות מוכרות.

אחת האמירות המפורסמות ביותר היא זו של הפילוסוף הרומאי סנקה:

"אם אדם אינו יודע לאיזה מפרץ הוא חותר, אזי כל רוח תהיה הרוח הנכונה".

מסר דומה (אך בניסוח הפוך!) אפשר למצוא בשיחה של אליס עם חתול הצ'שייר ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול

"לא אכפת לי כל כך לאן" אמרה אליס

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול

"בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר

"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה"

אבל אני רוצה לקחת אתכם לשני סיפורים אחרים על מסלול, ולראות את ההבדל ביניהם.

הראשון הוא הסיפור על עמי ותמי, שמם העברי של הנזל וגרטל מאגדות האחים גרים. בדרכם אל היער, עמי מפזר פירורי לחם ובכך משרטט את המסלול שבו הלכו עד שהגיעו לביתה של המכשפה.

המסלול הזה אינו מסלול מתוכנן אל היעד, אלא הוא "תיעוד בדיעבד" של המסלול שעברו שני הילדים. הנסיבות שבהם הגיעו אל בית המכשפה היו חריגות, אתם בוודאי אומרים, אבל לאחר שיברחו ממנה – מסלול פירורי הלחם יעזור להם למצוא את דרכם בחזרה הביתה. אז האמת היא שעמי ותמי כלל לא נעזרו בפירורי הלחם גם בדרכם הביתה. הם פשוט הלכו במשך שעתיים, חצו נהר על גבו של ברווז קטן ולאחר הליכה קצרה נוספת היער כבר נראה להם מוכר. לא מאמינים לי? הטקסט המלא נגיש כאן במסגרת פרויקט גוטנברג.

דוגמא שונה אפשר למצוא בדרך הלבנים הצהובות, שבה צועדים דורות'י וחבריה אל הקוסם מארץ עוץ, בספרו של פרנק באום.

מזל שהמכשפה שסיפרה לדורות'י על הקוסם מארץ עוץ אמרה לה שהדרך מרוצפת בלבנים צהובות, שכן היו בסביבה מספר דרכים, וכך היא היתה יכולה לזהות את הדרך הנכונה. במהלך המסע דורות'י, האריה, הדחליל ואיש הפח ירדו מהדרך מספר פעמים. לעתים הם התקשו לזהות אותה מכיון שהיתה מכוסה בענפים ובעלים, ובחלקים ממנה הצעידה היתה לא קלה בגלל המרווחים בין הלבנים. ובכל זאת, בכל פעם הם ידעו שעליהם לחזור אל המסלול הצהוב, שבסופו של דבר אכן הוביל אותם אל הקוסם.

סיפורה של דורות'י הוא קסום בפני עצמו, אבל יש גם פרשנויות שהופכות אותו למעניין עוד יותר בהקשרים שלנו. סברה אחת היא שדורות'י  היא משל על החברה האמריקאית של אותה תקופה אובדת עצות באשר לעתידה וחיפשה את הדרך הנכונה, "הדרך הביתה". סברה אחרת היא שדורות'י מייצגת את ת'יאודור רוזוולט, המועמד לנשיאות ארצות הברית באותן שנים, בגלל הדמיון בשם כאשר קוראים אותו הפוך: Dor-O-Thy בקריאה הפוכה נשמע כמו The-O-Dore.

גם הטקסט של "אליס" זמין כולו בפרויקט גוטנברג – מוזמנים לקרוא.

עד כאן להפעם